הבת של הבוס

08:00

   בדיוק בזמן. היא מגיחה מפינת הרחוב לבושה בחליפת עסקים – חצאית שחורה צמודה לירכיים המשגעות שלה, חולצה לבנה שמבצבצת מבעדי ז’קט שחור מחויט שמחמיא לגופה העגלגל. אלוהים, תעזור לי.

08:03

   האוטובוס מגיע ואני עולה. תמיד אני נותן לה לעלות לפניי כדי שאהנה מהנוף של הטוסיק המענטז שלה שתמיד גורם לזין שלי לרטוט לפעולה אבל אין מצב שאני מפספס את הנוף בשבילו. אני פשוט אדמיין את הפעם שתפסתי את דודה לאה ודוד רני בגיל 13 – זו טראומה לכל החיים וכן – המוח הראשי נרגע לאלתר.

08:32

כמובן שאני לא רוצה להסגיר עצמי, אז אני עומד במרכז האוטובוס ומחכה לתחנה שלי ואפילו לא מעיף אליה מבט. היא אפילו לא טרחה לחייך אליי היום כמו כל בוקר.

08:59

סוף סוף הגעתי לתחנה שלי. כמובן שגם היא יורדת בה. מיד לאחר שדלתות האוטובוס נסגרות מאחורינו, אני מתחיל בצעידה של כשתי דקות למשרד בקומה 31. מי מאחוריי? ניחשתם נכון. הפצצה מהדירה ממול.

אתמול בלילה היא הדליקה מוזיקה ורקדה בתחתונים וחזיה בלי שיהיה אכפת לה שמישהו רואה. טוב, היא יודעת מה היא עושה כנראה כי ראיתי רק את הצללית שלה מבעד לוילון של המרפסת. שתי מקלחות קרות ואוננות ללא הפסקה למראה השיער השחור המתולתל והארוך שלה עם שדיים שגדולים מדי אפילו לכפות ידיי לא עזרו לזיקפה המטורפת שעוד הציקה לי באמצע הלילה והדירה שינה מעיניי. כן, כן, דודה לאה ודוד רני… וישנתי כמו גדול עד הבוקר.

09:01

אני מדפיס נוכחות עם האצבע בשעון הנוכחות והולך לכיוון המשרד שלי. אני יכול לראות אותה בבירור בזכוכית ממולי נכנסת גם כן למשרד. הגעתי לחדרי, הורדתי את המקטורן ותליתי אותו מאחורי הדלת.

ו… 3, 2, 1. המופע מתחיל עם הכניסה שלה לחדר.

“בוקר טוב, תומס, מה נשמע?” רעות שואלת בקול עליז בעודה נכנסת למשרדי. “אני מקווה שלא נשארת מאוחר אתמול,” היא ממשיכה ואני יודע בדיוק לאן היא חותרת.

“בוקר טוב, רעות. דווקא יצאתי בשעה סבירה אתמול. עבר עליי ערב שקט.” עניתי בשלוות נפש. נראה אותך עכשיו.

לרגע מיצמצה עיניים לעברי, אך מיד חזרה לערשת פנים נינוחה. “אני שמחה.” אמרה. או כן, המשחק מתחיל.

“טוב, אז מה את אומרת? נמשיך בחפיפה? נותרו רק 4 ימים לפני שאני מפסיק לעבוד פה.” קרצתי לה בחצי חיוך. אוי, יה, אני רק מחכה לעוף מפה כדי שאוכל סוף סוף לדפוק על הדלת שלה ולדפוק אותה בכל פוזה אפשרית במהלך כל הסוף שבוע על כל מה שהעבירה אותי בחודש האחרון.

“ברור,” היא עונה לי עם חיוך משלה. “אני ממש שמחה בשבילך. לפתוח משרד משלך זה מהלך מאוד חכם אך מאוד מסוכן, אבל אני מאמינה שתצליח. ברור לך שיהיה לנו מאוד קשה בלעדיך.”

היא לא מבינה, אה? למי אכפת מהמשרד? יש לי מספיק כסף בעו”ש כדי לטייל מסביב לעולם במשך 100 שנה ולקנות 10 חברות כמו זאת שאבא שלה הקים. זה שאני בוחר לגור בדירה מעופשת במרכז תל אביב כמו סטודנט ממוצע ונוסע באוטובוס לעבודה במשרד שלא מדגדגת לי את הנוירונים במוח הם חלק מהתנאים לקבלת הירושה של סבא שלי ז”ל. אם לא הייתי מתפטר אין מצב שיכולתי להשכיב אותה. מי ייגע בבת של הבוס?

“טוב, אנחנו שכנים, לא? נתראה במדרגות לפעמים.” השבתי.

המבט שדפקתי לה אמר לה בדיוק מה הולך לקרות עוד ארבעה ימים ומבט התשובה שלה לשאלה שתיוותר בחלל האויר בימים הקרובים אמר כן, אני מוכנה

Advertisements
This entry was posted in Just For Kicks and tagged , . Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s