הפצצה הוטלה, הירושימה נפלה

“איזה חתול שחור כבר הספיק לעבור ביניכם?” שמעתי את מיכל חוקרת את אייל. “באמת אייל! עד ששיכנעתי אותה לתת לך צ’אנס אתה עושה את השטות של הלייף!” גנחה בייאוש.
“הבחורה מטורפת, זה מה שיש לי להגיד לך ואני לא נשאר פה עוד שניה, שמעת?” אייל ענה בהחלטיות שהפתיעה אותי. עוד יתברר שלבחור יש ביצים בסוף.
“אפילו ביקשתי ממך למצוא בשבילה חנייה אתמול בלילה כי החניות שלנו וחניות האורחים היו תפוסות בגלל כל המסיבות אתמול!” אפילו מהמסדרון הרגשתי את מיכל מורטת שערות מראשה מעצבים, מראה בדמיוני שגרם לי לחייך אחרי מרתון ישיבות וידאוצ’טיות קדחתניות.
“מצאתי לה אבל אפילו לא טרחת לעדכן אותי שהיא נסעה באאודי ולא ב BMW, אז לא זיהיתי את הרכב בכלל.” שמעתי את הלקוניות בקולו. די אהבתי את זה משום מה.
“יואו, נכון! שכחתי לגמרי שה BMW במוסך!” מיכל אף פעם לא מפספסת דברים כאלה כעוזרת האישית שלי. מעניין מה הסיח את דעתה. או מי ליתר דיוק.
“בקיצור הבוסית הביצ’ית שלך חשבה שאני שומר מקום חניה למישהו וכמעט דרסה אותי.” סיפר אייל כלא מאמין.
תאמין, תאמין, גם הייתי דורסת אותך.
“היא לא ביצ’ית ואל תדבר עליה ככה.” נזפה בו. “למה לא אמרת לה ששמרת את מקום החניה עבורה?” שאלה מיכל, לא מבינה.
“למה? אחד, היא ניסתה לדרוס אותי בזמן שחנתה. שתיים, היה חשוך וזיהיתי אותה רק כשהתחילה ללכת לכיוון פתח הבניין. שלוש, והכי חשוב, גם כשזיהתה והיא זיהתה אותי, תאמיני לי, היא אפילו לא הציגה את עצמה והמשיכה להתעלם ממני כאילו אני אויר.” שמעתי אותו נאנח.
“טוב, טוב, תרגיע.” גרירות רגליה של מיכל כשהלכה הלוך ושוב ברחבי הסלון נשמעו היטב עד למקום מחבואי. “אולי תביא לה את העוגה שהכנת?” הציעה.
“נראה לך? אני לא מתקרב לפוסטמה הזאת אחרי התרגיל שלה הבוקר. שהיא תתנצל קודם.”
מישהו פה מגזים.
והמילה עוגה הזכירה לי שלא אכלתי מאז הצהרים.
“באמת מתחשק לי חתיכת עוגה,” אמרתי כשיצאתי מהמסדרון לכיוון המטבח שהיה בחלל משותף עם הסלון. “נו?” התלוננתי כשאף אחד לא ענה והבטתי אחורנית לראות את אייל שוכב על אחת ספת הקריאה האהובה עליי.
הרכושנות כלפיה הרימה ראש והרמתי גבה גוערת לכיוונה של מיכל שפסקה מצעדתה ברחבי הסלון כדי להרים את אייל מהספה “מה? מיכל!” צעק כשהקימה אותו והחלה ללחוש משהו לאוזנו.
זה כבר לא עניין אותי, העיקר שהספה שלי פנויה עבורי בלבד.
חזרתי לצעוד לכיוון המטבח בעקבות העוגה המיוחלת לפני שהשמש תתחיל לשקוע.
הריח של עוגת השיש שחיכתה לי על האי גרמה לריר לעלות במעלה בגרוני ועצמתי עיניי לחוות את חוש הריח במלואו. נשמתי עמוקות, חייכתי חיוך נדיר שנבע ממעמקי ליבי ונשמתי לריאותיי את הקלוריות שתמיד רציתי ונמנעתי להכניס לגופי.
היום יום מיוחד. היום הראשון בשנה האזרחית החדשה. מותר לי חתיכה אחת.
“או, לא את לא.” קול מליץ לחש באוזני. “קודם תתרפסי ואולי אחר כך אסכים לתת לך חתיכה מהעוגה. אחרי הכל, היא נאפתה על ידי ידיי הזהב של הקונדיטור מספר אחד בשווייץ.”
פקחתי עיניי. נאנחתי בקול שביטא השלמה עם גורלי. כביכול. “ואני חשבתי שהעובדה שאתה השף המפורסם משוויץ, אך פושט הרגל בל נשכח, קצת תגרום לך להיות קצת יותר צנוע.”
הסתכלתי עליו במבט חודר העצמות שהרעיד סיפים גם דרך הוידיאו צ’ט. “עכשיו תחתוך לי חתיכה, עוזר הבית אייל גלבוע.” פקדתי ולא שכחתי לחייך, בערך, ולומר “בבקשה” בנימוס מדומה. “ואם אפשר גם הפוך, Rise & Shine. אני אהיה במשרד.”
לא חיכיתי לתשובה וחזרתי לסיבוב שיחות נוסף במשרדי, לוקחת איתי את מיכל שבאה בעקבותיי ללא צורך בפקודה מיוחדת ובראש מורכן.
כי כשאני במצב רוח לעבודה, אלוהים אפילו מפחד לומר לא.

Advertisements
This entry was posted in Just For Kicks and tagged , . Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s