חקוק באבן – פרק 1

הבית היה שקט. טופפתי על גבי מרצפות הגרניט שאימא בחרה חצי שנה לפני שנעלמה מחיינו. ביקשתי מפיטר שייסע חזרה לדודה רוז כשהוריד אותי ברחוב.
“מה את עושה כאן, שרון?” אור נדלק מחדר העבודה לפני שהספקתי להגיע לגרם המדרגות. צילו של אבא שעמד בפתחו על רקע התאורה מאחוריו מנעה ממני מלראות את הבעת פניו. לא שהייתי צריכה, הרי קולו מלא הכעס והשנאה היה מספיק כדי לדמיין את מצחו המקומט ונחיריו המורחבים כמו כל הפעמים בהם הצתתי את כעסו.
“זה הבית שלי. אני רוצה לחזור.” הבלטתי את סנטרי, קוראת תיגר.
“זה כבר לא הבית שלך מאז שאימא שלך בחרה לעזוב אותי. לכי מפה!” התכווצתי במקומי אבל לא נתתי לדבריו להשפיע עליי כמו בפעמים הקודמות.
אבא התקרב אליי במהירות ולפני שהספקתי לרוץ במעלה המדרגות הוא אחז בחולצתי והפנה אותי כלפיו, לחץ אותי לקיר וקיפל את מרפקו לתוך גרוני.
“אבא, בבקשה, תן לי לחזור הביתה.” תחינותיי לחזור לבית שבו אימי ידעה רק סבל ובחרה לסיים את חייה בהתאבדות לא היה ברור לפיטר אף פעם.
“אני לא רוצה לראות אותך דורכת בבית הזה שוב, הבנת?” כי הייתי דומה לאימא כמו שתי טיפות מים.
“אבא…” הלחץ על גרוני גבר אבל ידעתי שאבא לא יעשה דבר שיגרום לי לנזק תמידי. ידעתי למה הוא התנהג באלימות כלפיי ולא היה לי איכפת.
“לא! שום מילה!” הלחץ על גרוני הוקל כי אבא אחז בזרועי ומשך אותי לדלת הראשית. “הפעם אני גם אחליף את המנעול, שומעת?” צרח לתוך אוזני. “אל תחזרי לפה!” קולו הקשוח היה מהול בזרזיף של יאוש אבל לפני שיכולתי לענות לו דחף אותי מבעד לפתח הדלת וטרק את הדלת מאחוריי כשניסיתי לייצב את עצמי ולא ליפול במורד שלושת המדרגות.
קול מנעול נשמע בבירור בין קולות הלילה. גם רחש מנוע עובד. פיטר לא נסע בסוף כמו שידעתי.
ידעתי שלא אוכל לחזור לביתי עכשיו ועם מבט מלא חרטה, געגוע ואהבה עיניי סרקו את הבית הדו קומתי שממנו תוצאות מעשיה של אימי גירש אותי.
פניתי לכיוון הרכב של פיטר אבל כשהגעתי אליו לא היה זה פיטר שקיבל את פניי, אלא האויב המושבע שלי.
“מה אתה עושה כאן?” ירקתי עם עוצמת השנאה ששטפה אותי.
“אני מצטער, שרון.” פיטר שיצא מהרכב מיהר להתגונן. פיטר לא יכל לעשות דבר בכל מקרה גם אם רצה.
“ככה מתייחסים לבעלך לעתיד?” אשטון לאט עם עיניו הנוצצות בשעשוע שהפיל את כל הבנות בשכבה שלי בבית ספר.
“חה חה, בדיחה טובה לשעת לילה, אשטון.” לעגתי לדבריו. “תחזור לבת’ני ולדוריאן, הן ישמחו לשמוע אותך אומר את זה.”
עמדתי לפניו ולא הראיתי את הפחד מפני הבן של ליאון, הבוס של חצי מאנשי העיירה וגם של אבא.
“אה-אה,” נד בראשו באכזבה מדומה. “הגיע הזמן שתפנימי את זה. מזל שנותרו לך עוד חמישה חודשים לסיום התיכון, אחרת זה לא היה עובר בשתיקה.” אי אפשר היה לטעות ברצינות מתחת למילים שנאמרו בנונשלנטיות.
“טוב, אז לפחות יש לי עוד חמישה של חופש לפני שאכנס לכלא שלך. עד אז, אל תצפה לאיזשהו יחס אחר ממני.” האומץ של מילותיי עמד בניגוד גמור להלמות ליבי ולפחד מאותו יום ארור, יום החתונה שלי.
“פיטר, קח אותה חזרה הביתה.” הורה והחל לצעוד לכיוון האופנוע שלו. “עד הפעם הבאה, שר.” קרץ אליי.
נחרתי בבוז ולא הסתכלתי לכיוונו כשנכנסתי לרכב של פיטר. רק נשמתי בהקלה כששמעתי את קול המנוע מתרחק.
“אז הוא עוד פעם גירש אותך?” פיטר שנכנס יחד איתי לרכב שאל.
רק הנהנתי בראשי.
“בואי, ניסע הביתה. אימא תכין לך משקה חם ללילה ונשים סרט קומדיה מצחיק.” חייכתי כי זה מה שציפה ממני כתגובה אבל שנינו ידענו שחיוכי מזויף.
לפחות דודה רוז קיבלה אותי אל ביתה כשלא היה לי לאן ללכת. לא רציתי לחשוב על כך שיכולתי לחיות תחת אותה קורת גג עם אשטון כבר מהיום שבו אבא גירש אותי מהבית.
לצערי יבוא יום וגם זה יקרה.
עוד חמישה חודשים.

Advertisements
This entry was posted in Just For Kicks, חקוק באבן and tagged , , . Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s