וידוי.
יש לי סכרת 2.
שנים של תזונה לקויה לבסוף התנקמו בי.
כשראיתי את תוצאות בדיקות הדם והרגשתי חולשה כללית וסיחרורים פתאומיים כמעט כל יום, החלטתי שנמאס לי.
נמאס לי לא רק להיות שמנה, אלא גם להיות לא בריאה.
תמיד הייתי בן אדם שמן, זה לא מה שהפריע לי.
תמרור העצור שראיתי לנגד עיניי כשאלוהים אמר לי דרך בדיקות מעבדה “אני לא רוצה אותך איתי עוד”, גרמו לי לקחת עצמי בידיים.
שנה אחר כך ו 20 ק”ג פחות אני עדיין לא יכולה לומר על עצמי שאני רזה, אבל בהחלט הרבה הרבה יותר בריאה.
משהו בדיוני קטן שכתבתי כדי להמחיש לכם את המאבק היום יומי שאני עוברת לבד כנגד הרצון לאכול ללא גבולות.
“היום תורי להחליט,” הצהיר חזי בהיכנסו למטבח.
“בחלומות הלילה, אפילו לא בגיהנום, מיסטר.” הצהרתי עם הסכין מורמת לגובה פניי כשהצצתי לצידי לעבר בעלי.
“אממ… סכין. אני יכול לחשוב על כמה דברים שאפשר לעשות עם סכין,” בדיחות ניצותה בעיניו.
“פעם שעברה הדבר היחיד שעשית עם הסכין זה לחתוך את התותים לפני שטבלת אותם בקצפת.” עניתי ביובש. “נקסט, פליז.”
כשחזרתי לחתוך את הסלט על קרש החיתוך, תוך התעלמות מוחלטת מבעלי שהחליט שזה הזמן לנשנש קצת האגן דאץ, לא יכולתי לעצור בעצמי. “באמת, חזי, אני חותכת סלט כדי לעזור לך לאכול בריא ואתה מחליט לדפוק לי עכשיו גלידה עם 30% שומן?” הפסקתי לחתוך, השארתי את הבלגן על השיש, ניקיתי את ידיי בהפגנתיות ויצאתי מהמטבח בעודי מפטירה, “אתה בכוונה רוצה שאהיה אלמנה לפני גיל 40?”
“הי, רגע, תעצרי, שרון, בייבי.” חזי הגיח מאחורי, אוחז בי מאחור ומהדק את גבי לבטנו העגלגלה והתפוחה כאילו היה בחודש תשיעי. “אני מצטער, זה קשה. אני מצטער.” התחנן.
דמעות נקוו בעיני. “הרופא אמר שאתה חייב להוריד לפחות 10 ק”ג לפני ניתוח הטבעת.” גרוני השתנק מעוצמת הכאב בחזי. “רמת הסכרת שלך כל כך גבוהה, והרגל שלך תיכף כחולה כמו של בן אדם מת, ואתה אוכל גלידה?” סיימתי בצעקה.
חזי חיכך שפתיו לאחורי ראשי. “אני יודע. אני יודע. את חושבת שאני לא יודע? שאני לא חושב על זה כל רגע בכל יום?” לחש, מילותיו מלוות ברגש כה עז מאחוריהם שהייתי חייבת להסתובב אליו.
“בייב, בבקשה,” התחננתי אל עיניו החומות שנימים אדומים כמעט ומעלימים את הבוהק של הלבן. “אני אוהבת אותך, הבטחת לי שנהיה ביחד תמיד, שנהיה משפחה.” הדמעות הפכו לנהר שדרכו לים הולכת ומתקצרת, שצפם מאיימים להציף את הגדות.
“אוקי, שרון. בסדר, שרון. כן, שרון.” נאנח מחבר אותי אליו, ואני מריחה את הדאודורנט אקס שאהב להשפריץ עליו רק כי זה עושה לי את זה, כשאני משעינה את ראשי על כתפו, אפי נוגע לא נוגע בפיקת גרונו שעולה ויורדת כמו האנקונדה בסופרלנד.
עמדנו כך מספר דקות, לא מדברים. לבסוף חזי שיחרר אותי, ליטף את לחיי, כריות אצבעותיו נרטבות. “יום אחד מתחיל עכשיו.” חייך. “מישהי רוצה להאכיל אותי בארוחת ערב בריאה ומזינה.”
“כן.” והפעם קיוויתי שההבטחה תחזיק מים.
Turbulence In The Eye Of The Storm 